פסק-דין בתיק עפ"א 36321-10-11

1.         בפני ערעור על הכרעת דין שניתנה בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופטת טל לוי) מיום 5/9/11 אשר ניתנה בתיק 04/8058317 ולפיה הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 6 (א) (2) לחוק העזר תל אביב יפו.

על פי כתב האישום, ביום 26/5/09 בשעה 15:03 החנה המערער את רכבו מול בית מס' 21 ברחוב רבינוביץ שפ"ר בתל אביב במקום שבו החניה אסורה על פי תמרור אין חניה או אין עצירה פרט לפריקה וטעינה והרכב חנה שלא לצורך פריקה וטעינה מיידית ובלתי פוסקת.

2.         למערער תו נכה ואין על כך מחלוקת בין הצדדים.

3.         בית משפט קמא שמע את ההוכחות. נשמעה בפניו עדותו של הפקח אשר ערך את הדוח (ת/1). שמע את עדותו של הנאשם - המערער. עיין בראיות אשר הוגשו לו. ובסופו של דבר החליטה כב' השופטת הנכבדה להרשיע את הנאשם.

4.         המחלוקת בענייננו היא - האם התמלאו הוראות חוק חנייה לנכים תשנ"ד - 1993 (להלן: "חוק הנכים" או "החוק").

            כב' השופטת הנכבדה הגיעה למסקנה, כי היא לא שוכנעה שהנאשם עמד בהוראות החוק בפרט באשר לחיפוש חניה. ציינה, כי טענתו ולפיה הוא חיפש חניה באזורים סמוכים וגם בחניונים  סמוכים  נטענה  באופן  סתמי וגם כעדות כבושה. ציינה, כי למרות שנטל ההוכחה

הוא על הנאשם להוכיח כי עמד בהוראות החוק, הוא לא השכיל לציין, באילו חניונים הוא חיפש חניה, כיצד נערך החיפוש, באיזה רחובות מצויים החניונים האמורים, ומאידך - שוכנעה מעדות המפקח כי במקום מצויים חניונים רבים והגיעה למסקנה ולפיה הוראות סעיף 2 (א) (2) לחוק, מחייבות גם חיפוש בחניונים סמוכים, מה שלא נעשה כאן, והנאשם הורשע כאמור.

5.         סעיף 2 (א) (2) לחוק קובע, כי נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תו נכה במקום שבו החניה אינה מותרת בו אם:

"בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה".

6.         תמצית טענות המערער:

א)         המערער טען, כי אין לפרש את המילה "בסמוך" אשר נקבעה בסעיף 2 (א) (2) לחוק בהתאם לפרשנות אותה פירש בית המשפט אלא הכוונה היא במילה "בסמוך" על פי הביטוי הלשוני כלומר, מקום קרוב מאוד, נתמך, שכן פירוש זה מתיישב עם תכליתו של חוק החניה לנכים אשר מאפשר לנכה נגישות.

ב)         המערער טען, כי בית משפט טעה כאשר קיבל את מוצגי המשיבה. הכוונה היא ל- ת/2 - תצלום אוויר אשר לדעת המערער היה צריך להיות מוגש באמצעות מצלמו ומפענחו על פי דיני הראיות.

כמו כן טען, כי טעה בית משפט קמא, כאשר קיבל באמצעות המערער תמונות אשר הוא לא אישר כי צילם אותם ו/או כי זיהה אותם. (נ/1 - נ/2).

ג)          המערער העלה טענות בנוגע לעדותו של המפקח מטעם המשיבה וטען, כי משעורר בפני בית משפט קמא ספק סביר בדבר קיומו של הסייג לאחריות הפלילית, אזי עובר הנטל לתביעה להסיר את אותו ספק.

7.         תמצית טענות המשיבה :

המשיבה מפנה לפסק דינו של בית משפט קמא ולנימוקיו ולדרך הפרשנות של סעיף 2 (א) (2) לחוק על ידי כב' השופטת קמא.

המשיבה  מציינת, כי  הראיות  שהוצגו  בפני  בית משפט קמא  היו קבילות וגם לחלופין, אם

בית משפט זה לא יקבל את טענתה בעניין, אזי הכרעת בית המשפט התבססה על עדותו של המפקח ולא רק על מסמכים ואין כל סיבה לפקפק בעדותו של המפקח.

המשיבה מדגישה, כי הנטל להוכיח את סעיפי הפטור על פי סעיף 2 לחוק מוטל על הנאשם והוא לא עמד במקרה דנן בנטל אשר הוטל עליו.